<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ח</h1>
<h2>דף ח:</h2>
בפרק קמא דשחיטת חולין אומר, שסכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר וכלי שהדיחו בו חלבים לא ידיח בו בשר לפיכך צריך הטבח להתקין ג' סכינין אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים, ואם הוא מנהג הטבחים להדיח הבשר בחנות צריך להתקין שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים (רמב"ם מאכ"א פ"ז הל' י"ז—י"ח). עוד אומר שם שאסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותן, שהקרום על החלב דק ויתמעך ביד הטבחים ויזוב החלב ויבלע בבשר (שם הל' י"ט), וכתב רבינו שמשון (תד"ה לא) דווקא מיד לאחר ניתוח שעודו חם אבל כשנתקרר יפה מותר שהרי נאמר (ויקרא ט' י"ט) וישימו החלבים על החזות.
<h2>דף לז.</h2>
אמרה תורה (ויקרא ז' כ"ד) חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, ולמה הוצרך להזהיר לא תאכלוהו וכי מפני שהוא נבילה הותר איסורו אלא אמרה תורה יבא איסור נבילה וטריפה ויחול על איסור חלב (חולין ל"ז א' ורש"י), והאוכל מחלב נבילה וטרפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבילה וטריפה, ולזה קורא התלמוד (כריתות י"ד א' וע"ש רש"י ד"ה מגו ועי' רש"ל) איסור מוסיף, שמתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב לפיכך לוקה שתים (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ז הל' ב').
<h2>דף מט:</h2>
החלב המכסה את הקרב מונח על הקרב כשמלה פרושה (חולין מ"ט ב' רש"י ד"ה תותב). וחלב שעל דד הטחול בעוביו ממנו הוא ולכך אומר בפרק גיד הנשה (חולין צ"ג א' רש"י ד"ה אמאי) בהלכות אלו שחייבים עליו כרת והוא כעין קרום, אבל הקרום שבטחול למטה מזה אין אסור אלא מדברי סופרים (שם).
ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג' ג') תניא בתורת כהנים (ויקרא פרשתא י"ד ה"ו) ומביאה באילו טריפות (חולין מ"ט ב') רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין, וקיימא לן הלכה כדברי שניהם כיצד, כי בקיבה יש שני עניני חלב ש[ה]חלב שעל הקיבה עקום כמו הקשת אומר בפרק אלו טריפות (נ' א') שלדברי הכל הכל אסור, אבל חלב שבמקום היתר והיא חוט משוך כמו יתר, בני ארץ ישראל מתירין אותו ובני בבל אוסרין אותו, וכל בני חוצה לארץ נמשכין אחר תלמוד בבלי נמצא שחלב דאקשתא ודאיתרא שניהם אסורין לנו. ובחלב שעל [גבי] הדקין נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר רב יהודה (חולין צ"ג א') ראש המעיים באמה צריך לגרור החלב שעליה[ן] וזהו חלב שעל הדקין (ע"פ יראים סי' מ"ז ע"ש) ופירש שם רש"י משהקיבה מתחלת להתקצר והדקין יוצאין ממנה צריך לגרור החלב שלהן עד אמה. נמצאת אומר החלבין שענוש עליהן כרת הם החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים וחלב שעל המסס ובית הכוסות והחלב שבעיקרי המתנים וחלב שעל הקיבה דאייתרא ודאקשתא וחלב שעל הדקין עד אמה משהקיבה מתחלת להתקצר, אבל שאר חלב המעיים הנשאר והן הדקין המלופפין וחלב הלב מותר, ויש מן הגאונים שאומרים שראש המעיים הזה שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעים כך כתב רבינו משה (מאכ"א פ"ז הל' ט').
<h2>דף פט:</h2>
עוד אמרינן בפרק גיד הנשה שהטבח נאמן על חטיטת הגיד וניקור החלב. ו[ה]טבח שנמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפילו במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו (לשון הרמב"ם מאכ"א פ"ז הל' כ"א וע"ש).
<h2>דף צב:</h2>
חוטין שבחלב אסורין מדברי סופרים ולא מן התורה שהרי חלב אמר הכתוב ולא חוטין ואותן החוטין נמצאים בטחול ובכסלים ובכליות (צ"ג א') כל הלכות שאמרנו בענין זה עיקרן בפרק גיד הנשה (שם). ואומר עוד שם שחמשה חוטין יש בכסלים והם אסורין משום חלב מדברי סופרים, שלשה חוטין בימין ושני חוטין יש בשמאל השלשה מתפצלין לשנים שנים והשנים מתפצלין לשלשה שלשה, וסמוך לשחיטה כשהבהמה חמה יכול להסיר אותם בקל אבל לאחר שנצטננה קשה יותר וצריך לחטט אחריהם, עד שימצאם במספר הזה וראשו אחד מחובר למעלה לשדרה וראשי הפיצולים נמצאים תחת החזה בראשי הצלעות (רש"י ד"ה בעי).
לובן כוליא שבתוך החריץ [ו]מתפשט והולך בתוך הכוליא (רש"י) ויש מחמירין בפרק גיד הנשה לחטט אותו לובן מעיקרו אבל אומר שם אביי שנראה שאין לאסור אלא אותו הנראה מבחוץ אבל המובלע בתוך הכליות לא אסרה תורה שנאמר על הכליות ולא שבתוך הכליות, וכיוצא בדבר זה אומר שמואל שם שהחלב שהבשר חופה אותו מותר כמו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות הנראה בגובה הכסלים ולמטה מאותו מקום נבלע אותו חלב תחת [ה]בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופה[ו] מותר (רש"י) שנאמר (ויקרא ג' ד') על הכסלים ולא שבתוך הכסלים, ומטעם זה פוסק בשאלתות [דרב אחאי] פרשת וישב (לפנינו וישלח כ"ד) כאביי המתיר לובן כוליא שבתוך החריץ, ו[ב]פירושים ישנים של רבינו שלמה נמצא כתוב (כדברי) [בדברי] שמואל שכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב מלבד קרום דק מאד ההולך בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש שנוהגין איסור באותו חלב לפי שאין חושבין אותו קרום חיפוי בשר אבל בארץ אשכנז נוהגים בו היתר. ועוד כתוב שם, ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר מאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי והמיקל לא הפסיד.
כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו, מקרא זה כתוב בפרשת צו (ויקרא ז' כ"ג), ותניא בתורת כהנים (פרשתא י' ה"ג) שור (או) [ו]כשב (או) [ו]עז פרט לבהמה טמאה לחיה ולעופות, והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת בשוגג מביא חטאת קבועה (רמב"ם מאכ"א פ"ז הל' א'), ועוד שנינו שם בברייתא פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה תלמוד לומר כל חלב, וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מן התורה בפרק אחרון דמסכת יומא (ע"ד א'), (יראים סי' מ"ז). שנינו בתורת כהנים (שם ה"ט) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' (ויקרא ז' כ"ה) אין לי אלא חלב תמימים הראויין ליקרב חלב בעלי מומין מניין תלמוד לומר מן הבהמה חלב חולין מניין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב [ונכרתה] אם כן למה נאמר אשר יקריבו ללמדך שדווקא חלב שכמותו כשר ליקרב אסרתי לך יצא חלב שעל גבי דפנות עד כאן דברי הברייתא, ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שעל גבי דפנות זהו לפי שהוא דומה לשאר חלב גמור שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני חלב בחלב [נ"א כחלב] המכסה את הקרב (חולין מ"ט ב'), אבל שומן אליה ושומן יותרת אין צריכין מיעוט אף על פי שכמותו כשר ליקרב לפי שהם אינן דומין כלל לשאר חלב האסור, (או) [ו]כשהן קריבין אינן קריבין בתורת חלב אלא בכלל אליה ויותרת המה (חולין צ"ב ב' תד"ה אמר ע"ש), ולא הוצרכנו לטעם זה להתיר חלב האליה שהרי נלמד זה ממה שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה הוצרך אם לומר פרט לחיה מאשר יקריבו נלמד זה אלא ללמדך שכל חלב שאין שוה בשור (או) [ו]כשב ועז אינו חלב וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד (כריתות ד' א' ע"ש) וכן מפרש בפרק כל הבשר (חולין קי"ז א'), אבל לשומן יותרת הוצרכנו לטעם שביארנו.
<h2>דף צג.</h2>
אמר שמואל חלב המכוסה במתניים שקורין לונב"ייש בלעז אסור אף על פי שחלב שהבשר חופה אותו מותר אין זה חשוב חיפוי בשר לפי שכשהבהמה הולכת אבריה נעים והמתנים פעמים שנמשכין למעלה והכסלים נמשכים למטה ואין החלב נכסה בהן. חלב שעל המסס ובית הכוסות חלב שעל הקרב הוא וחייבין עליו כרת.
תרבא דקליבוסתא, פירש רבינו שלמה חלב הקליבוסת שהוא עצם קטן ומונח על העצם שקורין הנק(נ)ה ומחובר לקולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת [ראש] המתן שקורין לונבי"ל בלעז, ומחלב שעל הכסלים הוא וחייבין עליו כרת, על זה כתב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים סוף סימן מ"ז) וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהן אלא גיד אחד לבן כעין הקרום ומראהו כמראה שומן, מה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו וצריך לגרור אותו הגיד יפה יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עד כאן דבריו, ובשאלתות דרב אחאי (ויקרא ריש סי' ס"ח) ובהלכות גדולות (דף קל"ב ב') כתבו חלב שעל הכסלים הוא חלב שעל הקילבוסת במקום שהירכים מתחברות, וכן כתב רבינו משה (מאכ"א פ"ז הל' ו') חלב שבעיקרי היריכות מבפנים חייבים עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים.
ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג' ג') תניא בתורת כהנים (ויקרא פרשתא י"ד ה"ו) ומביאה באילו טריפות (חולין מ"ט ב') רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין, וקיימא לן הלכה כדברי שניהם כיצד, כי בקיבה יש שני עניני חלב ש[ה]חלב שעל הקיבה עקום כמו הקשת אומר בפרק אלו טריפות (נ' א') שלדברי הכל הכל אסור, אבל חלב שבמקום היתר והיא חוט משוך כמו יתר, בני ארץ ישראל מתירין אותו ובני בבל אוסרין אותו, וכל בני חוצה לארץ נמשכין אחר תלמוד בבלי נמצא שחלב דאקשתא ודאיתרא שניהם אסורין לנו. ובחלב שעל [גבי] הדקין נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר רב יהודה (חולין צ"ג א') ראש המעיים באמה צריך לגרור החלב שעליה[ן] וזהו חלב שעל הדקין (ע"פ יראים סי' מ"ז ע"ש) ופירש שם רש"י משהקיבה מתחלת להתקצר והדקין יוצאין ממנה צריך לגרור החלב שלהן עד אמה. נמצאת אומר החלבין שענוש עליהן כרת הם החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים וחלב שעל המסס ובית הכוסות והחלב שבעיקרי המתנים וחלב שעל הקיבה דאייתרא ודאקשתא וחלב שעל הדקין עד אמה משהקיבה מתחלת להתקצר, אבל שאר חלב המעיים הנשאר והן הדקין המלופפין וחלב הלב מותר, ויש מן הגאונים שאומרים שראש המעיים הזה שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעים כך כתב רבינו משה (מאכ"א פ"ז הל' ט').
קרום שבכסלים סמוך לחזה עם קרום הבשר שסביב לדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם כדי לבדוק את הריאה (ע"פ סה"ת סי' מ"ה וסימנים ע"ש), אסור משום חלב מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ז הל' ט"ז ע"ש). נמצאו הקרומים האסורין משום חלב שלשה, קרום שעל הטחול, קרום שעל הכסלים, קרום שעל הכליות.
החלב המכסה את הקרב מונח על הקרב כשמלה פרושה (חולין מ"ט ב' רש"י ד"ה תותב). וחלב שעל דד הטחול בעוביו ממנו הוא ולכך אומר בפרק גיד הנשה (חולין צ"ג א' רש"י ד"ה אמאי) בהלכות אלו שחייבים עליו כרת והוא כעין קרום, אבל הקרום שבטחול למטה מזה אין אסור אלא מדברי סופרים (שם).
בחלב שעל הכליות יש שני קרומין אחד עליון מלמעלה לחלב קרום דק וחייבין עליו כרת שהוא מגוף חלב הכליות אבל קרום התחתון המפסיק בין החלב לכליות אינו אסור כי אם מדברי סופרים.
<h2>דף צו:</h2>
עוד בפרק גיד הנשה (חולין צ"ו ב') אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מן הבשר אפילו מראש אזנו פירוש לפי שחלב מפעפע אפילו מלמטה למעלה שהרי בשר צונן על (לתוך) חלב רותח אסור לדברי האומר בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו א') שהתחתון מתגבר ואין די בקליפה, ומה שנוהגין כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים שחתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין לחוץ, ומעט למעלה כדי קליפה (ע"פ סה"ת סי' נ"ב), מפני שחשוב ככבוש בתוכו ומה שחוץ לציר מותר לפי שאין דם מפעפע, ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר אין אנו אומרים שיעשה השומן נבלה מחמת הדם ויפעפע למעלה שזה הכלל שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור אלא במקום שהאיסור שהיא נעשית נבילה על ידו יכול לילך עם טעם החתיכה וכאן אין הדם יכול לפעפע עם השומן למעלה, ומטעם זה שבארנו דבר הנאסר כדי קליפה אין חוזר ואוסר כדי קליפה, ומלח הבלוע מן הדם אין אוסר הבשר אף על פי שלאחר שנעשה נבילה נ"ט בבשר שהרי כל בשר שנמלח כששוהא במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר וצריך לומר [ש]אע"פ שנבלע בבשר טעם המלח, טעם הדם שבמלח לא נבלע בו כלל (ע"פ תד"ה אפילו).
<h2>דף צז.</h2>
וגדי כחוש [מאד] שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (חולין צ"ז א'), לפי שאין חלבו מפעפע, ואפילו [יהא] מפעפע, מעט [חלב] יש בו (חלב) ובטל בששים (תד"ה ההוא). ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל (ע"פ חולין צ"ו ב' תד"ה עד) דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב, ואפילו כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח וכן מוכיח בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח (לצלי) [דצלי] די בקליפה, ובפרק כל הבשר (חולין קי"ב א') שאומר על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואף על פי כן צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע. ואמר רב הונא בר רב יהודה (שם) מעשה היה והתיר רבי יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופיר(ו)ש רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום, והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מדברי סופרים, וכן לובן כוליא שאמרנו למעלה [הו' בחולין צ"ב ב'] שרבי יוחנן מחמיר שם (צ"ב ב') לשרש אחריו ואף על פי כן סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מדברי סופרים (צ"ז א' תד"ה כוליא).
עוד בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז א'—ב') אמר רבא מין בשאינו מינו שאדם יכול להבחין טעמו ושניהן של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה שנפלה בתבשיל [של] חולין יטעמנה כהן ואם אין התרומה נותנת טעם בחולין יאכל (אף) התבשיל [גם] לזרים (רש"י), מין בשאינו מינו של איסור, כגון חלב שנפל בקדירה או בשר בחלב מותר לסמוך על הקפילא, הוא גוי בקי בטעימה שיטעום אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר (רש"י שם עמ' א' ד"ה ליטעמי'), ובמקום שלא ימצא אותו גוי, סתם נותן טעם שיערו חכמים בששים, וכן מין במינו שאין אדם יכול להבחין טעמו בששים ע"כ דברי רבא, ומדקדק רבינו יעקב שבלא מין במינו מצא רבא שני החילוקים שאמרנו חלוק ששים וחלוק טעימה ולא היה מפרש חילוק ששים במין (ומינו) [במינו] אם לא שסובר שכך הלכה, ויש לתמוה שהרי בפרק אחרון של מסכת ע"ז (ס"ו א') על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו, ואומר רבינו יעקב (שם תד"ה אמר) דביין נסך מדבר שם בע"ז ואותו חמץ הוא של טבל שהרי רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שניהם בסוף מסכת ע"ז (ע"ג ב') כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ומביא שם ברייתא שנוייה כדבריהם, ופסק רבינו יעקב שהלכה כך (במין) [דמין] במינו בששים שהרי רבא שהוא מן האמוראים האחרונים פוסק כך, וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון (דף כ"ט ד') כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ושמואל שאומר כן בסוף מסכת ע"ז (ע"ג ב') או בנ"ט כרבי יוחנן וריש לקיש, והשיב להם מדאמר רבא במסכת פסחים בפרק כל שעה (ל' א') גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורין סובר כרבי יוחנן וריש לקיש, אפס בחמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין הימנו בשאר ימות השנה הילכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו, מה שאין כן בטבל ויין נסך שהן שלא במינו בנותן טעם, ולענין חמץ הארכנו בדבר זה (ל"ת ע"ז), ועוד יש להביא ראייה שכן הלכה דמין במינו בששים דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד' א') ורבי יוחנן סובר בששים, ועוד מצינו רבי יהושע בן לוי שסובר לפנים (חולין צ"ח א') כל איסורין שבתורה בששים, אפילו מין במינו שמביא סעד לדבריו מזרוע בשלה המבושלת עם האיל, ובסדר תנאים ואמוראים (סימן כ"ג) כתב יד רבי יוסף טוב עלם וכן רבינו חננאל והלכות גדולות פוסקין [הלכה] כרבי יהושע בן לוי בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן וכל שכן לגבי רב ושמואל, ועוד יש להביא ראיה מפרק התערובות במסכת זבחים (ע"ט ב') בשמועה של חרסן של זב וזבה שסובר רבי אליעזר בן יעקב מין במינו בטל בששים, ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר במקומות מועטין נזכר אבל הלכה כמותו בכל מקום, וכן סתם התלמוד סובר בסוף מסכת ביצה (ל"ח ב') בענין חטין בחטין שמין במינו בטל בששים וכן הלכות גדולות של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכות בנותן טעם מכח דבריו של רבא מכל אלה יש ללמוד שכך הלכה שמין במינו בששים.
<h2>דף צז:</h2>
עוד בפרק גיד הנשה אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי, כבוש, בחומץ ובתבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד ובלעז קרוי שוצ"י (רש"י), הרי הוא כמבושל. חלב או איסור אחר שנפל בקדירה וצריך לשער ששים (ו)משערים ברוטב ובחתיכות ובקיפה, הוא דקדקת שבשולי הקדירה ובלעז פונדרילה (רש"י) ואין מסייע עובי הקדירה לשער ששים ולא מה שבלעה הקדירה מן ההיתר כי כמו כן בלעה הקדירה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר, וששים שאמרנו הוא מלבד הא[י]סור שאין האיסור ממניין ששים.
<h2>דף צח.</h2>
בעזרת הבורא נפרש שמועה זו של זרוע בשלה בקוצר וממנה נלמד הלכה למעשה. דתניא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ח א'), ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל (במדבר ו' י"ט) אין בשלה אלא שלימה, פירוש (צ"ח ב' תד"ה אין) כמו בשלה בלמ"ד דגושה במה [נ"א כמו] שיש לה כלומר כמו שהיא, רבי שמעון [בן יוחי] אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל, וזה היתר שבמקום אחר אסור כיוצא בו, ומפרש רבא כגון טעם כעיקר (ו)[ד]בקדשים אסור וכאן מותר, פירוש טעם חשוב שהוא כעיקר ממשו של איסור במינו בקדשים כגון בפחות מרוב, שהרי מן התורה בטל ברוב בין בחולין בין בקדשים כמו שאומר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים ע"ח א') הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שכל אחד בטל ברוב, ועוד אנו אומרים בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ג ב') בעניין שתי מנחות [שלא] (ש)נקמצו ונתערבו זו בזו בטלות ברוב לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטל (ע"פ חולין צ"ח ב' תד"ה רבא), ואין לחלק בין התערובת ההיא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה, ולכך חולק שם רבי יהודה ואומר שאינו בטל אף על פי שאין אומר כן כי אם בדבר לח, שהרי במסכת שבת בפרק נוטל (קמ"ב א') מודה ר' יהודה שתרומת חטין עולה באחד ומאה, ודבר לח למד ממה שכתוב בפרשת אחרי (ויקרא ט"ז י"ח) ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ע"פ זבחים ע"ג א' תד"ה רבי) וסובר ר' יהודה (מנחות כ"ב א') שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה משל שעיר ועדיין קורא אותו דם השעיר הא למדת שאינו בטל וחכמים אומרים דווקא בדם שהוא עצמו עולה למזבח אינו בטל אבל בשאר קדשים וחולין בטל. הרי הבאנו לך ראיות שמין במינו בטל ברוב אפילו בקדשים, ומה שאמר רבא דטעם כעיקר בקדשים אסור זהו בפחות מרוב כאשר בארנו, ובזרוע בשלה מותר אף בפחות מרוב שפעמים שהזרוע [ו]מקצת מן האיל [הם] חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ לרוטב, שבכל עניין שיבשל התירו הכתוב (תו' חולין שם), וששים שמזכיר התלמוד על זרוע בשלה אין זה אלא רמז ואסמכתא בעלמא ועיקר הדבר מפי הקבלה (שם תד"ה ומאן).
<h2>דף צט.</h2>
נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד (חולין צ"ט א') למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה, והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת (ויקרא ו' כ"ג) כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל הנוגעת [בה] ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופירש רבינו חננאל כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר (ע"פ תד"ה תאכל), ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל שאעפ"י שבפסחים בפרק אלו עוברין (מ"ד ב') אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת הכתוב בנזיר וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור, יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר פרק שלשה מינין (ל"ז ב') שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר ומפרש שם למה הוצרכ(נ)ו שניהן (ע"פ תד"ה גלי). ומדקדק עדיין התלמוד מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש, שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה (רש"י) ואין למדין מחידוש עד כאן שיטת השמועה. אבל רבינו שלמה (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) פירש לא נצרכא [אלא] לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפילו בששים או במאה ובזרוע בשלה מותר בששים או במאה, ואף על פי שאין ללמוד קדשים להתיר בששים או במאה מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מכל מקום חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או במאה שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלים ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בששים שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר ובמסכת פסחים (מ"ד ב') שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא הוא, ועוד מביא ראייה (ע"ז ס"ז א' תד"ה אמר) שלפנים בפרק כל הבשר (חולין ק"ח א') בענין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנותן טעם, ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם אם כן אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר, ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עד כאן דבריו. וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו [הו' בחולין צ"ח א'] שמין במינו בקדשים בטל ברוב, ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבינו יעקב (צ"ח ב' תד"ה רבא) שהרי כמו ש[ל]רבי עקיבא שדורש (פסחים מ"ה א') להיתר מצטרף לאיסור שלוקה עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו, וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו, וכן פסק בהלכות גדולות (דף קל"ב ג') דטעם כעיקר מן התורה דמין [ב]שאינו מינו מקרא דמשרת ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל, ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין. [ו]סוף דבר זה לפי דברי רבינו יעקב והלכות גדולות כי מין במינו בטל ברוב מן התורה אף בקדשים וכל שכן בחולין ומדברי סופרים אינו בטל עד שיהא [בו] (ב)ששים, ומין בשאינו מינו מן התורה טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש [איסור] כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכל שכן בקדשים, וזהו מה שאומר בפרק אחרון של מסכת עבודה זרה (ס"ז א') אמר רבי יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, אבל טעמו ולא ממשו, שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו.
<h2>דף קיב.</h2>
וגדי כחוש [מאד] שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (חולין צ"ז א'), לפי שאין חלבו מפעפע, ואפילו [יהא] מפעפע, מעט [חלב] יש בו (חלב) ובטל בששים (תד"ה ההוא). ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל (ע"פ חולין צ"ו ב' תד"ה עד) דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב, ואפילו כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח וכן מוכיח בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח (לצלי) [דצלי] די בקליפה, ובפרק כל הבשר (חולין קי"ב א') שאומר על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואף על פי כן צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע. ואמר רב הונא בר רב יהודה (שם) מעשה היה והתיר רבי יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופיר(ו)ש רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום, והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מדברי סופרים, וכן לובן כוליא שאמרנו למעלה [הו' בחולין צ"ב ב'] שרבי יוחנן מחמיר שם (צ"ב ב') לשרש אחריו ואף על פי כן סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מדברי סופרים (צ"ז א' תד"ה כוליא).
<h2>דף קיז.</h2>
כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו, מקרא זה כתוב בפרשת צו (ויקרא ז' כ"ג), ותניא בתורת כהנים (פרשתא י' ה"ג) שור (או) [ו]כשב (או) [ו]עז פרט לבהמה טמאה לחיה ולעופות, והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת בשוגג מביא חטאת קבועה (רמב"ם מאכ"א פ"ז הל' א'), ועוד שנינו שם בברייתא פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה תלמוד לומר כל חלב, וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מן התורה בפרק אחרון דמסכת יומא (ע"ד א'), (יראים סי' מ"ז). שנינו בתורת כהנים (שם ה"ט) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' (ויקרא ז' כ"ה) אין לי אלא חלב תמימים הראויין ליקרב חלב בעלי מומין מניין תלמוד לומר מן הבהמה חלב חולין מניין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב [ונכרתה] אם כן למה נאמר אשר יקריבו ללמדך שדווקא חלב שכמותו כשר ליקרב אסרתי לך יצא חלב שעל גבי דפנות עד כאן דברי הברייתא, ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שעל גבי דפנות זהו לפי שהוא דומה לשאר חלב גמור שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני חלב בחלב [נ"א כחלב] המכסה את הקרב (חולין מ"ט ב'), אבל שומן אליה ושומן יותרת אין צריכין מיעוט אף על פי שכמותו כשר ליקרב לפי שהם אינן דומין כלל לשאר חלב האסור, (או) [ו]כשהן קריבין אינן קריבין בתורת חלב אלא בכלל אליה ויותרת המה (חולין צ"ב ב' תד"ה אמר ע"ש), ולא הוצרכנו לטעם זה להתיר חלב האליה שהרי נלמד זה ממה שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה הוצרך אם לומר פרט לחיה מאשר יקריבו נלמד זה אלא ללמדך שכל חלב שאין שוה בשור (או) [ו]כשב ועז אינו חלב וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד (כריתות ד' א' ע"ש) וכן מפרש בפרק כל הבשר (חולין קי"ז א'), אבל לשומן יותרת הוצרכנו לטעם שביארנו.
